מסע כומתה בתור לסופר

"איפה יש פה קופה מהירה?", שאלה בקולי קולות האישה מאחורי. תור העגלות האימתני שהשתרך כל הדרך לקופה כמו מרבה רגליים אינסופי עורר בה כנראה חרדה. בצדק. תורים הם ללא ספק אחד הניסיונות הקשים שבני אדם נאלצים להתמודד איתם בחיים האלה.

הניסיון האחר הוא אינטראקציה עם זרים. בעיר שמכריחה אותך להתחכך באנשים באופן יומיומי ובלתי נשלט, הדרך היחידה לשרוד היא להתרחק מתורים כמו מאש ולמנוע אינטראקציה מבעוד מועד, כדי למנוע אי נעימות עתידית. כנראה שהאישה בתור לא שמעה על זה. מצוידת בשני מוצרים לעומת עשרה שהחזקתי אני במגדל מט ליפול משתי ידי היא ירתה את יריית הפתיחה. "אפשר לעקוף?", שאלה במבט מזוגג ומעורר אמפתיה.

העניין הוא, שהעיר טיפחה אותי עם השנים לכדי אנטיפת למופת. תמיד מרכיב אוזניות כנשק אנטי-חברתי ברחוב, משתדל לרכז את המבט באופק או להסיט אותו לנעליים. סמול-טוקים בטח ובטח שלא באים בחשבון. איך שאני רואה אותם מתקרבים, זוממים ליצור את קשר העין ולו המזערי ביותר, אני מפעיל מנגנוני התעלמות מתוחכמים שעיקרם, בעיקר, התעלמות.

עכשיו, התור בסופר הוא מלכודת. ברחוב, אם שואלים אותך "רוצה לתרום?", יש את הפריבילגיה לזרוק איזה "לא", להניד את הראש לשלילה, או במקרה הכי טוב, כאמור, להתעלם. אבל בתור בסופר נוצרת איזו אינטימיות, שותפות גורל של אנשים שבסך הכל רצו דבר או שניים או עשרה אם יש מבצעים ממש (אבל ממש) שווים. זה קצת כמו טירונות: אתם תקועים אחד עם השני, עומדים בפני סבל מתמשך ויש את הטירון המעצבן שתמיד שואל שאלות קיטבג. "לא", יריתי על גברת קיטבג, שהייתה דווקא קשישה יחסית.

באסטרטגיה מבריקה שנועדה להתיש את האויב, היא התחילה לחפור. "איך אתה שם את הארנק ככה בולט מאחורה? רואים שאתה לא תל-אביבי באמת", ניסתה לסחוט תגובה. "אם היית תל-אביבי אמיתי כמוני, היית יודע להיזהר יותר. רואים שאתה לא תל-אביבי!". מכיוון שהיא גם ככה דירדרה את המצב לשיחה, וסיר הלחץ שיצר התור הלך ורתח, נאלצתי להשיב. "אם מישהו יעז לשלוח יד לכיוון אני אשבור לו את היד", עניתי בנחרצות (ורציתי להוסיף, אני לא בנאדם אלים, אבל את הבאה בתור). אבל כן הוספתי "בכל זאת, אני לא אישה כמוך".

בינתיים נוצר לתור זנב, בדמות גבר בגילה המבוגר של הטירונית, שתהה על מה המהומה. "אמרתי שישמור על הארנק שלו", הסבירה אמא תרזה. "תראי אותו, הוא בחור גדול", ענה לה הזנב. "אם מישהו יעז להתעסק איתו הוא ישבור לו את היד". מחויך ומדושן עונג מהתמיכה הלא צפויה תכננתי להמשיך במסע הכומתה לעבר הקופה בלי הפרעות נוספות, ולצאת לחופשי. אבל לזנב היו תכניות אחרות.

"מה אתה עושה עם אלה? מוסיף רוטב עגבניות קוצץ בצלים ושומים ומממ.. עשבי תיבול?", שאל על קופסאות שימורים שניסיתי להסתיר אפילו שהיו במבצע ממש, אבל ממש שווה. מלמלתי "כן", ובלב עניתי "לא, אני אוכל אותן ככה. וזה ענייני לגמרי, די עם השאלות". הטירון בתחפושת נראה די מרוצה בסך הכל, וכך גם קיטבג חברתו. מסתבר ששלושתנו מצאנו בכל זאת מכנה משותף אחד: החיבה לקופסאות שימורים.

"יש לך חברה?", התעניינה פתאום תרזה, בשעה שהעמסתי את המוצרים לתוך השקיות. היא, הוא והקופאית שהצטרפה גם כן כשותפה פסיבית לשיחה הרימו עיניים וחיכו לתשובה. "לא, יש לי חבר".

"תאמין לי, אתה אחלה גבר", אמר הזנב של התור, שהפך בינתיים לראש הגאה שלו. "גם כן חברות! אף פעם הן לא באמת חברות", המשיך בקו התמיכה שהתחילו ענייני שבירת הידיים. קיטבג פלטה אנחה שהביעה השלמה מהולה באכזבה קלה. "זה דווקא מאוד מקובל בעיר הזאת. ברוך הבא לתל אביב!".

יצאתי בשעה טובה אל הרחוב החופשי מעודד וקצת הלום מהחוויה הלא צפויה, אבל הבטחתי לעצמי שאם שוב שואלים אותי אי פעם משהו בתור אני עונה "אני לא מפה", וצועק "איפה הקופה המהירה?".

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שומע בזמן: גראנד פינאלה ופרידה מהמוזיקה של 2013

תארו לכם מצב היפותטי, שבו אתם מתכרבלים במיטה, ונוחתים פתאום על התנוחה הכי מושלמת בעולם, כזו שאלף כבאים לא יצליחו לכבות ולהוציא אתכם משם. אז ככה אני מרגיש עם שירים שיושבים עלי בתנוחה מושלמת: עם הקימורים שלהם, והסטיות הקטנות, והפאקים שברגע שהוקלטו לא יוכלו עוד לשחזר. היום אני מביא את אלה שהיו שם בתנוחות הנכונות, ונשארו לישון שוב ושוב במהלך השנה.

בדרך כלל אני מנסה לצמצם במילים כפשרה: זה התחיל כשמישהו מהקפה הפציר בי פעם, אחר שכתבתי פוסט של 1,500 מילים, להוריד, לחתוך, לקצץ. ואני הקשבתי, כי הוא אמר שאחרת לא יקראו, או שיתחילו ולא יסיימו אף פעם. אז היום אהיה נדיב במילים. משתדל  להזכיר שאין דבר כזה מנת יתר כשזה מגיע לכתיבה, במיוחד לא על מוזיקה, אלא הסוד הוא בשורות שבין המשפט הראשון לאחרון. לכן הבטחתי לעצמי, בפוסט האחרון לסיכום המוזיקה של 2013 מתוך שלושה שעוררו קצת עניין (ומקוה שלימדו אתכם דבר או שניים ותרמו משהו לכם ולכן, האנשים האמיתיים שמסתתרים ורוחשים מאחורי המקלדות), שהפעם אני הולך להרחיב קצת ולחפור, לרגל ראלי סוף שנה במוזיקה של שומע בזמן.

חשיבותה של רצינות

הנשיונל תמיד היו טובים בלהיות רציניים. הם חבורה מקצוענית שלוקחת את המוזיקה כל כך ברצינות, שלפעמים נדמה שהם יכולים להביא לך את השלכת באמצע חמסין, או שמישהו אי שם בנברסקה מת פתאום ברגע שיוצא להם שיר חדש. הדיסק שהוציאו השנה, Trouble will find me, ממשיך להרוג אנשים בנברסקה בהצלחה. בכל פעם שאני שומע אותו, עולה לי דווקא שיר של להקת וילקו, I am trying to break your heart. הם מנסים לשבור לי את הלב, הממזרים האלה, אני חושב לי, אבל ממשיך עד לכניעה כי אם כבר שמישהו ישבור אותו, אז החבר'ה האלה מתאימים למשימה.

I should live in salt, שפותח את "צרה תמצא אותי", מזכיר באיזשהו אופן את הגיטרות של קטע שובר לב אחר, Mother של פינק פלויד, מתוך החומה (1979), והם חולקים כמה קוי דימיון, בעיקר באגף המלנכוליה. המשפט שבמרכז השיר, I should live in salt for leaving you behind, הוא אחד היפים שנכתבו השנה, ואולי בכלל.

The National – I should live in salt

 

חיות מחמד מיניאטוריות

לכל שנה יש את השירים הקטנים שלה, שמרוב שהם קטנים מתייחסים אליהם כמו לחיות מחמד מיניאטוריות: חמודות, לא מזיקות אבל גם לא תורמות יותר מדי, מה שלא מאפשר להן להגיע גבוה ולקבל את הכבוד שמגיע. השיר של דה מלודיקOn my way, הוא דוגמה טובה. מלודיה יפה ונעימה, שעושה חשק לטייל עם מוצ'ילרה, שמש בעיניים ושיר בלב, בפסגה של איזה מאצ'ו-פיצ'ו או על גדת אגם טיטיקקה הרחוק.

The Melodic – On my Way 

עוד חיה כזאת היא השיר של Washed out, שנקרא בתרגום חופשי "הכל מרגיש נכון". וכמו התרגום, גם השיר מרגיש חופשי: מדאגות ועול העולם. ומה שעוד יותר מדהים בו, מעבר לשמחה האביבית שלו שמתפרצת מבין השורות, הוא הדימיון לשיר המעולה הזה של Tame Impala, שכתבתי עליו בסיכום השנה שעברה. משער שהם נפגשו בפרויקט הקאברים הגדול שבו כיסו שתי הלהקות שירים של פליטווד מק. שהוא נפלא כשלעצמו.

Washed out – It all feels right

פינת הנסיעה בזמן

אחד הדיסקים הראשונים שקניתי, בגיל 12, היה קאמינג אפ (Coming up) של סוויד. הוא התגלה כשוס – סביר להניח שגם לסקס אפיל של ברט אנדרסון היה חלק גדול בזה – אבל הניסיונות להפיץ את הבשורה לחברים לא התקבלו בהצלחה – הם העדיפו לשמוע טרנסים באותה התקופה. בשנים שעברו מאז, הטעם המוזיקלי של החברים ההם התאושש מעט אבל אני לא נגמל מבריט רוק. השנה הייתה לאנדרסון הזדמנות להראות שכוחו עדיין במותניו: סוויד חזרו להופיע אחרי (בערך) מיליון שנה, בעקבות ההוצאה של Bloodsports.

הדיסק הזה הוא הצלחה תלוית נוסטלגיה. כלומר, לא האיכות שלו היא שקובעת (יש שם כמה רגעים של שיממון), אלא היכולת לשלוף ולשחזר דקויות משיאם של סוויד בניינטיז, ולעשות להם שדרוג לשנות האלפיים ו-13. בלדספורטס הוא האח הקטן והממזרי של קאמינג אפ: הלהקה מצליחה תוך כדי ללחוץ על כפתורים נוסטלגיים שמעוררים אצלי ריור בלתי רצוני וגעגועים לעשור אבוד. הגיטרות של It starts and ends with you נשמעות כמו אלה ב-Trash, ההתחלה של הלהיט Hit me מרפררת לזו של Filmstar מהאלבום ההוא, ו-Always הוא על תקן ה-Saturday Night, האחד והיחיד. אלוהים, אפילו העטיפות דומות זו לזו. או שזה רק אצלי בראש?

מפרגן עם האלבום המלא, בתקוה שיו-טיוב יהיה נדיב באותה המידה ולא ימחק אותו עד קריאת שורות אלה:

Suede – Bloodsports

(full album)

עזרא והערפדים המודרניים

ומפייר וויקנד הוציאו השנה את האלבום השלישי שלהם, Modern Vampires of the city:

אחרי שהתרשמתם מהעטיפה המרשימה הזאת, שהייתה לטעמי אחת הטובות שזכו לכסות אלבומים השנה (אם לא ה-), רק אוסיף שבלית ברירה הוא מקבל את תואר אלבום השנה. למה ה"בלית ברירה"? כי למרות המוזיקה המשובחת שהייתה ונשפכה בגלונים מהאוזניות שלי, אף אחד לא הצליח לייצר אלבום מגובש שמספק הנאה שלמה מבלי לדלג על שירים באמצע, כפי שהצליחה רביעיית האינדי המגניבה הזאת מניו יורק באלבומה השלישי בסך הכל. אפילו ארקייד פייר המהוללים, נכשלו הפעם לראשונה במשימה להביא אלבום בלי נפילות. על אחת כמה וכמה, היו אפילו כמה פדיחות ב-Reflektor, שפיזר לרוח את הגאונות של המפיק ג'יימס מרפי מ-LCD Soundsystem (תנצב"ה). לא ברור מה עבר להם בראש כשניסו לעשות אדפטציה משלהם לדיסקו.

בכל אופן, מעלתו הגדולה של סולן הוומפירים, שנושא את השם הציוני המחייב עזרא קוניג, היא יכולתו להישמע כאילו הוא לא מתאמץ. כאילו הדיסק הזה לא הוקלט בשנתיים, אלא בערב אחד של דילוגים וריחוף בהשפעת פילים ורודים במרפסת המעושנת שלו בברוקלין. זה הופך את הכל ליותר קליל, ופותח את האוזניים לשמוע בסבלנות. ועדיין, עם כמה שהם קלילים, השירים פה לא נקלטים בקלות, אלא לוקחים את הזמן עד שנופלים האסימונים (או כרטיסי ה-sim?) אחד אחד.

ובגלל שיש להם פריבילגיה בתור האלבום של 2013, הם זוכים לשני שירים: שניהם יפים, שניהם חכמים. הראשון מצטיין בקטע ששובר אותו בדקה 2:40 והופך את כולו לקסם; השני כולו כיף, דובוני איכפת-לי וחיבוקים ארוכים של חורף.

Vampire Weekend – Hanna hunt

 

Vampire Weekend – Everlasting Arms

פינת הבלדה

אם יש דבר אחד חשוב בבלדות, זה שצריך לדעת לכתוב אותן. כי אם יודעים לכתוב אותן כמו שצריך יוצא מהן הקיטצ' והעוקץ מתחדד, ואהבה אמיתית מתפרצת בכל יופיה מבין משוכות הציניות, פראית ולא מתמסרת בשמיעה הראשונה אלא גדלה איתך, בינך לבין השיר, בין הזמר לבינה או בינו, מושאי השיר. אני מכיר כרגע רק אחד שיודע לעשות את זה, וגם לשיר בטונים הנכונים: קוראים לו אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז.

I wanna be yours, מתוך AM המצוין שהוציאו הקופים הארקטיים השנה, הוא התגלמות המדע המדויק לכתיבת בלדות. כי זו לא רק הכתיבה, שמאפשרת לו להגיד לה (שימו לב) אני רוצה להיות שואב האבק שלך, כדי לשאוב את האבק שלך, או אני רוצה להיות ה"פורד קורטינה" שלך, לעולם לא אחליד, וגם את אוהבת את הקפה שלך חם? תני לי להיות הקנקן. פה השירה המחוננת שלו משחקת תפקיד מרכזי: טרנר טוען את המילים הפשוטות והבנאליות-לכאורה האלה, "אני רוצה להיות שלך", בכזה איפוק ואדישות שנדמה שהוא בכלל חושב תוך כדי מתי היא תלך כבר והוא יוכל לראות את הסאנדיי גיים עם חברים וסטוקים של בירה. אבל עם הלחן הזה, מתגלות השכבות והקושי הדק, שהוא קושי של הרבה גברים, יוצא וגועש מבין הסדקים: מת להגיד לך את כל המילים הכי יפות, אבל אני בכל זאת גבר. אני רוצה לשמור על הפאסון. אבל מבפנים? בפנים אני בוער, האהבה שורפת לי. תני לי רק לחמם לך את הקפה, לשאוב ממך את האבק לתוכי, ולהיות שלך.

אמנם לא ייחדתי פוסט מיוחד לקליפים, אבל קחו רגע ותראו את הקליפ הנפלא שעשו ל-I wanna be yours, כי הוא יצירת אמנות בפני עצמו, ועבודת האנימציה הנקיה והפשוטה מסונכרנת בעדינות עם השיר – כל אחד מקבל את הבמה שלו ונותן כבוד לשני.

בשורה התחתונה, אני לא מכיר אף אחת (או אחד, לצורך העניין) שלא הייתה נופלת לרגליו של אלכס טרנר לו היה שר את זה בשבילה. בהנחה, כמובן, שעניין שואב האבק מגיע עם אחריות.

Arctic Monkeys – I wanna be yours 

ניק קייב בשמיים עם מלאכים

קשה להאמין, אבל הפעם הראשונה שראיתי את "מלאכים בשמי ברלין" הייתה רק בסוף השבוע האחרון. הסרט הקלאסי הזה של וים ונדרס מ-1987, חציו שחור-לבן חציו צבע, שכעבור עשור נעשתה לו גרסה אמריקנית נגישה (אבל נטולה) יותר בשם "עיר של מלאכים", מספר את סיפורו של מלאך בברלין של ימי החומה, שמתאהב בנערת קרקס צרפתיה וחולם להפוך לבשר ודם כדי לרדת אליה, לעולם של הצבע, ולממש את אהבתו.

צפינו בסרט, השותף ואני, בתנאים בלתי אפשריים: הסופה לא אפשרה להוציא פיסת גוף החוצה, וישבנו קפואים ומלופפים בחלקי בדים, מגבות, ושמיכות טלואות כאחרוני ההומלסים בתל אביב, כשברקע מקרקשים הדליים שהולכים ומתמלאים מי גשם טריים, הודות לדיירת החדשה: דליפה מהתקרה. בתוך כל זה, השותף, שלא שומע טוב, רטן כי לא הצליח לשמוע את האנגלית ואני, שלא רואה טוב, התקשיתי עם הכתוביות הפיראטיות הקטנטנות שריצדו על המסך (רושם לעצמי – להבא להוריד חוקי. או לא להוריד כתוביות מפוקפקות).

תוך כדי חילופי השפות, מצרפתית לאנגלית לגרמנית וחוזר חלילה, והחילופים משחור-לבן לצבע חוזר חלילה, והלחשושים מקריאת המחשבות של כל הברלינאים שקולטים המלאכים בחושיהם, הופיע פתאום על במת מועדון אנדרגראונד ברלינאי מלוכלך ניק קייב אחד. זה היה כבר אחרי שהמלאך כבר ירד לעולם האמיתי, ורדף אחרי הקרקסית למועדון הזה, ודרכיהם נפגשו בהופעה של קייב. שנינו סתמנו את הפה באחת, והתמגנטנו להופעה המהפנטת. במשך דקות ארוכות נעצר גם העולם. בהשפעת הופעת האורח המפתיעה הזאת, ניסיתי לחשב כמה זמן קייב נמצא פה ומייצר מוזיקה, מאז שירד גם הוא לכדור הארץ והפסיק להיות מלאך. וזה המון, המון זמן.

אחרי הסרט ובתום הסופה, חזרתי לשמוע את הדיסק שהוציא השנה, Push the sky away, רגוע ושקט אבל סוער מבפנים. זה לא הנייק קייב ההוא, של שנות ה-80 הסוערות והקודרות בברלין של החומה, ולא קייב הרוקיסט הפרוע של הניינטיז והפרויקט עם הגריינדרמן, אלא קייב מספר הסיפורים, שחוזר לדרוש – ומקבל- שוב את מקומו בשורה הראשונה של מספרי הסיפורים הגדולים של דורנו. קייב הרומנטי, הבוגר, הנחוש, ששר על בנות ים ("Mermaids"), שוקד על המילים ומלקט אותן בסבלנות אין קץ. אבל עדיין, בתוך כל זה, יש איזושהי שלולית אפלולית בלב ליבה של המוזיקה. קייב הוא נסיך האופל הנצחי, עטור זהב שחור משחור.

ניסיתי להתכחש לדירוגים, אבל אי אפשר להתכחש ל- Jubilee Street שלו. הוא-הוא שיר השנה שלי. הסיפור הזה חדר לי לחיים, עם אותה האישה שהוא משרטט פה בקווים כל כך מדויקים, האהבה הבלתי ממומשת שלו אליה שרוצה להתקרב אבל נשארת רק מרחוק, מאופקת וזהירה, והכינורות האלה באמצע ששוברים אותי ביופי שלהם, ואני מדמיין אותו בחוץ, בקור המקפיא, דוחף את ה-Wheel of love שלו ונזכר בבחורה מרחוב ג'ובילי, ומפחד כמו שהוא כותב בשיר, מפחד באמת, כמו שרק לניק קייבים מותר, מכדי להתקרב ולהדליק את אגף הזכרונות המדממים. ובסוף הוא מתחיל לעוף. תראו אותו, הוא עף.

 

Nick Cave – Jubilee street

גם זה כדאי:

Nick Cave – We no who u r

שנה מעולה שתהיה, 2014.  נ.ב. אשמח אם תגלו לי, במקרה שפספסתי משהו טוב שעבר לכם באוזניים השנה. נוסע בזמן/

רק מזכיר שהפוסט הראשון לסיכום מוזיקה מצטיינת מהשנה עסק בשירים שמחים וכיפיים שהיו ב-2013; השני נתן כבוד לזמרות ולהרכבים הנשיים שנתנו בראש.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, כללי, מוזיקה, ענייני השעה | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

כשתאלם תרועת הפסטיבלים, יישאר אריק

באמת ובתמים שלא הצלחתי לרדת לעומקו של הפסטיבל שהלך השבוע בחוצות העיר והמדינה. היה אדם בישראל, מוכשר כשד, ואיננו עוד. במקום לכבדו ב"צניעות האופיינית לו" כפי שנטען בכל בלוג ממוצע ופוסט מצועצע, הלכו כולם להיפרד מן הגופה ועל הדרך בעיקר לראות ולהיראות בכיכר, וכל מי שהצירוף "ארצישראל", "ישנה" ו"טובה" מביא אותו לאורגזמה יצא לגמרי מדעתו.

שלא תבינו אותי לא נכון. מי שקורא אותי יודע כמה אני ודאי שמח שמוזיקה תופסת פה סוף סוף את הכותרות, כמו במדינה מתוקנת וחופשית. כאילו אין איראן להתעסק איתה, מחסומים להשפיל בהם אנשים וגרעון עצום על הראש הצנום שלנו, קיבלנו אסקפיזם נוסטלגי בדמותו של אריק. כמה יפה ומאחד שורות ששיחת היום לא הייתה "כמה סופגניות אכלת היום וכמה קלוריות יש בלביבה", אלא שכל אחד ואחת, גדול כקטן, בחר את השירים שנגעו לו בלב ואת אלה שהוא יקח איתו אל הנצח.

כמה יפה ומאחד שורות, ככה מוגזם. אריק מת, כדרך כל בשר – אבל השירים שלו חיים ונושמים ויפים מאי פעם. אלה הפריבילגיה והנחמה ששמורות בסוף הדרך רק למתי מעט בכל דור, ואריק זכה. אנחנו זכינו. דברו על השירים, על הסרטים, על הכתיבה – תנו לאיש לנוח. אל דאגה: המורשת שלו תמשיך, הוא לא יישכח, המוזיקה תמשיך לפעום בלבבות. אז למה לעשות מזה קרקס?

ועדיין, יותר מהכל אני מקנא בכל הילדים בגנים ובבתי הספר, ששמעו במהלך השבוע את כל השירים האלה בפעמים הראשונות. כמה הייתי שמח עם הגילוי, שיש עוד עומקים מוזיקליים שטרם הגעתי אליהם, שיש עוד בנמצא מלבד מוזיקת הטראש שהם שומעים וגיבורי הילדות המעורערים ונטולי האישיות שהם מעריצים כעובדי אלילים במסירות אין קץ.

לא שאלתם, אבל אני פחות מתחבר להמנונים שרצים כל הזמן ברדיו; "יש בי אהבה", "אני ואתה" ו"עוף גוזל" איבדו ממשמעותם עם השנים מרוב השמעות בפסקולים של פרסומות ושל תשדירי בחירות. השירים שאני הכי אוהב הם דווקא מהאלבום שהקליט אריק יחד עם שם טוב לוי ב-1997, "לאן פרחו הפרפרים". שירים פשוטים ובוגרים, אנושיים מאוד, עם מילים חזקות שנשארות להדהד אחרי שנים. למשל שיר הנושא שכתב אריק, פורטרט נפלא של געגוע לחברות אמיצה שדועכת עם השנים ויש להשלים איתה כעם עוד עובדת חיים מצערת:

לאן פרחו הפרפרים 
לאן פרחו הפרפרים 
עכשיו אנחנו רחוקים 
ונגמרו הדיבורים 
לאן פרחו הפרפרים 
לאן פרחו הפרפרים 
עכשיו אנחנו כמו זרים 
נשארנו רק עם המילים 

היינו פעם חברים 
טיפסנו על אותם הרים 
גדלנו על אותם שירים 
כן, היינו אז כמו אחים 
לאן פרחו הפרפרים 
לאן פרחו הפרפרים 
עכשיו אנחנו רחוקים 
ונגמרו הדיבורים  

אתה זוכר את הימים 
הראש היה בעננים 
כל כך היינו בטוחים 
שהאהבה תישאר לעולמים 

עכשיו אנחנו עייפים 
קצת עצובים קצת מתחרטים 
שלא ידענו להבין 
שבאהבה לעולם לא משחקים 
לאן פרחו הפרפרים 
לאן פרחו הפרפרים 

 


בכל פעם שאני שומע את השיר, כל החברים שהיו לי עוברים לי בראש, צצים כדי להזכיר לי ולסגור מעגל ונעלמים שוב אל החשכה. האלבום הזה נסגר בשיר יפהפה של לאה גולדברג, "במקום ששם נדמו":

במקום ששם נדמו 
ציפורי השיר עם ערב 
שם ישבנו גם בכינו 
בזוכרנו את פניו 

שם נותרה עוד קרן סהר 
עלי גל גוסס בנחל 
שם ישבנו גם בכינו 
על אחינו שלא שב

 

פרס ה"גילטי פלז'ר" מבין השירים של אריק הולך ללא ספק ל"אדון שוקו", כי גם שירי ילדים צריך לדעת לעשות. תמיד משמח, מעלה חיוך, משכיח צרות מקצועי. עושה את העבודה גם בלי אפקטים, רקדניות, גימיקים ושאר הבלים. ועם יוני רכטר על הפסנתר, אני תמיד מרגיש שאני בידיים טובות ושהעולם מקום יפה לחיות בו.

אני לא אוהב בלשון המעטה כשאומרים על מישהו ש"הוא היה של כולם", אבל במקרה הזה אני חייב להסכים. יש משהו מאריק לכל גיל, לכל עונה, לכל מקום, מצב רוח ומזג אוויר. אם אפילו אני הצלחתי להוריד את מסכת הציניות התמידית ולהשקיע בו פוסט, ודי בכך כדי להמחיש את העילוי. יהיה זכרו ברוך.

פורסם בקטגוריה חגים ומועדים, מוזיקה, ענייני השעה | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

שומע בזמן: הלהקה שירדה מהגבעות

את מידלייק (Midlake) הכרתי בסקוטלנד, בתקופה של האי הבודד וחוות הדגים וסופות השלגים והבדידות האינסופית בעליית הגג שעל חוף הים והישיבות הארוכות ליד האח בבית הלבנים עם גג הדשא הפראי (זו הייתה גם התקופה שהייתי חורש על קייט בוש, כתבתי על זה פה פעם). בערבים, כשהרוח הייתה דופקת בחלונות ומאיימת לשבור אותם, והאוויר הקפוא היה רווי מלח שסחפו הגלים, הייתי יושב ומדליק אש ושם ברמקולים את The Trials of Van Occupanther, שכבר אז בהתחלה הייתי די בטוח שהוא לא הוקלט בעולם הזה, לא בתקופה הזאת. מהרמקולים בבית הסקוטי המבודד שלי יצאו כמו מעולם אחר, אחד אחרי השני, סיפורים קודרים, מורכבים, מופלאים, נדירים ביופיים, נבונים ובעיקר אנושיים בצורה שלא יכולתי לתאר, בטח ובטח שלא לכתוב. נדדתי שם בעולם המקביל הזה בזהירות בין ענקים, גבעות מכושפות, אנשי הרים, ילדים עם שמות מוזרים, שודדים מפולפלים ביערות סבוכים, איילים במנוסה, חגיגות של בוא האביב, בתי מרזח מעושנים. קסם.

וגם העטיפה הזאת הייתה שם, מכסה על הכל, נותנת איזשהו מושג על מה תגלו שם בפנים ובו זמנית מעוררת עוד שאלות. כאן כמו במוזיקה תוכלו אולי להתקרב לקסם, אבל לא לגעת בו. אם אני לא טועה, הסדרה המעולה "מראה שחורה" לקחה השראה מכמה אלמנטים בעטיפה הזאת באחד מהפרקים בעונה השנייה (אין ספוילר!), פרק קודר ואניגמטי מאוד שבו אישה אחת בורחת מרודפים בתחפושות ובמגפיים שמזכירים לי משום מה את אלה שעל עטיפת Van Occupanther.

ראשון מגיע הסיפור של רוסקו. "כשהייתי ילד תהיתי מה אם השם שלי היה משתנה למשהו יותר פרודוקטיבי כמו רוסקו", שרים מידלייק בפתיחת המסע. "מה אם הייתי נולד ב-1891 ומחכה לדודה רוזלין שלי". הפסקתי לספור בכמה חלומות בהקיץ שלי כבר הייתי הילד רוסקו, ב-1891, מחכה לאותה דודה רוזלין בבית שבנינו מ"עצי ארז ומסלעים", כמו בשיר. והתפאורה של סקוטלנד נתנה חיים לסיפורים, שכמו נטוו עבורה. הנהרות שבהם זרמו דגי הסלמון נגד הזרם והכפר הקטן שממנו היתמר עשן סמיך מהארובות היו התפאורה שלי, רוסקו, האביר האחרון, רגע לפני חזרתו אל הציוויליזציה, רגע לפני ההבנה שהחיים גדולים ממני והגילוי של ודאות האי-אפשרי.

Midlake – Roscoe

ואחרי רוסקו מגיעים הבנדיטים ("Bandits") ברצועה השנייה. "האם רצית פעם לברוח עם שודדים? לראות כל מיני מקומות ולהתחבא בשוחות?", שואלים אותי מידלייק שאלה שתמיד עניתי עליה בחיוב, בכל מאודי רציתי לברוח איתם. אבל הם כמו מתכתבים איתי מהרמקולים ומצרפים אזהרת מסע: "זה לא תמיד קל, זה לא תמיד קל / כשהחורף מגיע והירוק נעלם". ובאמת הירוק נעלם ולא היה קל בימי החורף האכזריים של סקוטלנד והיציאות היומיות לבריכות הדגים היו נהפכות למשימה קשה. מעטה קרח עבה כיסה בבקרים את הכביש וחדר לעצמות אבל המנוע הפנימי שלי המשיך לבעור כי ידעתי שאי שם יש לי בית שאוכל להיות בו, כמו ברצועה הרביעית שהיא גם שיר הנושא למעשה. הייתי מדמיין את עצמי כמו "ואן אוקיופנטר" בכבודו ובעצמו, עסוק במדע שלו, "שנים של חישובים" ואומר לכל עבר, "אל תתנו לי להתרכז מדי בעולם הזה / לפעמים אני רוצה ללכת הביתה ולהישאר רחוק מהעין להמון זמן".

Midlake – Bandits

ואחר כך בא השיר שקוראים לו "ענפים", ומספר על האישה הזאת ש-

/I saw she was living under some branches

 I saw she was happy in her circumstances

והמשפטים האלה כל כך יפים כשלעצמם שאני פשוט אניח אותם פה.

אבל רק אגלה שבסופו של דבר אין מספיק מקום מתחת לענפים בשביל שניהם.

ואז מגיעה נקודת השבר בדמות We gathered in Spring. "נמאס לו" לחיות "על הגבעה הזאת", הם שרים על גבעה שהייתה בעיני תמיד בת דמותה של גבעת ההוביט, מרוצפת מחילות ומכוסה צמחיה עבותה ומסתורין. "פעם היו פה ענקים", שרים מידלייק בגעגועים, וברור לי לגמרי שהענקים שלהם הם אותם הענקים שלי בדיוק, שאינם עוד. הם – "ביום בהיר הייתי יכול לראות את הבית", ואני – כבר בדרך חזרה לארץ, מחפש את אותו הבית, שואל ותוהה לאן נעלמו הענקים האלה.

Midlake – We gathered in Spring

וכשאני שומע הכל שוב עכשיו זה חוזר אלי, הכמיהה האינסופית שהייתה לי במחסנים בלתי נדלים והנדודים והשאיפות לברוח עם הבנדיטים ולכבוש את העולם בידיים ריקות ולמצוא ענקים ופיות ואושר אמיתי. אבל בכל אותן השנים מידלייק נשארו באותו המקום בערך. מסתבר שבזמן שחלמתי הם הוציאו אלבום נוסף, אנמי ובינוני מדי, שלא מזכיר את הניצוצות של ההוא, וגם EP עלום אחד. מהלהקה הכי טובה שלא הכרתם, הם הפכו לסתם עוד להקה שלא הכרתם. יש שיגידו שהתכנים שלהם היו מתקדמים מדי, אחרים יגידו שהם פשוט היו הזויים ואיחרו את הרכבת בזמן שירדו מהגבעות וחיכו לענקים שבוששו לבוא.

אבל היי, יש גם חדשות משמחות בהחלט: מידלייק חזרו ממש בחודשים האחרונים והוציאו בתחילת נובמבר (2013) אלבום חדש, טרי, ושונה לגמרי מהצד הרומנטיקני ומכל המבוכים והדרקונים שהם הציגו ב"ואן אוקיופנטר". קוראים לו Antiphon, ועדיין לא הספקתי ללקט את כל השירים שמסתובבים להם בחלל היו-טיוב כדי להסיק מסקנות ראויות אבל הסינגל הראשון שיצא לו קליפ הוא בינתיים גם השיר המוצלח ביותר. המון מפלים של גיטרות, קצת פסיכדליה ורוק פרוגרסיבי. זו לא היצירה החד-פעמית של פעם (כי סוד קסמן של יצירות חד-פעמיות הוא לא לחזור על עצמן), אבל הוא פשוט טוב. תקשיבו!

Midlake – Antiphon

ואם הצלחתי לגרום לכם לנסוע בזמן עם זה, תשקלו גם לשמוע את כל הדיסק ההוא שעלה ביו-טיוב בשלמותו. מהרו, לפני שיורידו אותו משם.. =====>>>>>> http://www.youtube.com/watch?v=5M_2tlr_UFY 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

רקוויאם לאדם חשוב

ועכשיו, אחרי שעובדיה מת, נשארנו בלי אבא, כך אמרו רחובות ירושלים. והאנשים שמילאו אותם בכו שם ברבבותיהם, בטלוויזיה אמרו "אף התייפחו", אבל אני חושש שרבים וטובים ממנו הלכו מבלי שניתן להם הכבוד שהגיע. ההלוויה הגדולה בהיסטוריה התגלגלה גם היא ונאספה לבסוף אל אבותיה, עשרות האלפים שליוו בדרכו האחרונה ונחבלו בברכיים ונאנקו בצחנת הזיעה ילכו גם הם לעולמם יום אחד, אחד-אחד. ויאיר לפיד גם הוא לא יהיה עוד אלא בספרי ההיסטוריה שגם הם ייקברו באבק מתחת לכוכבים עולים אחרים, ואחמדינג'אד ורוחאני יהפכו רגבי עפר, ואתה ואני נישאב גם אנחנו אט אט אל העולם הבא.

 

ומה יהיה על הלחם והחלב של מחר? וכיצד ייפרעו החובות שצריך לשלם? והפצעון שגדל לי במיקום אסטרטגי על המצח? יעברו לאחרים שיחיו את החיים שלהם וגם להם ימותו אישים חשובים, והאלה יבכו את דמעות השליש על האספלט ויגדשו את סאתו של המטרופולין הצר מלהכיל. ואותנו יטמנו בקומות, נסתלסל ונרקיע לשחקים ושמנו ישתבח ויפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. אבל את האותך ואת האותי שיחיו וימותו לא יזכרו, רק העובדיה ייכתב בדברי הימים.

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה