שכונת ווסט אנד "הישנה" בבוסטון, ביתם של מהגרים ופועלים, היתה שפן ניסיונות בפרויקט מתיחת פנים למרכז העיר שבוצע בשם הקידמה, ובשמה היא הפכה לחורבן אורבני. השכונה קוטלגה כ"סלאם" ונמחקה כלא היתה. כיום היא נתפסת כסמל של אי-צדק ואפליה שנעשו בכסות של התחדשות עירונית
הדבר הראשון שתבחינו בו כשתיכנסו לשכונה החדשה שלי בבוסטון הוא מבנה יתום, תקוע בלב אי תנועה כשעל גבו מרוחה פרסומת למכשיר האייפון החדש של אפל. בניין מגורים סורר בן ארבע קומות שנדמה כי נשכח שם מתקופה אחרת, כמו שולח אצבע משולשת לעבר מגדלי זכוכית עם 40 קומות שגוהרים מעליו במבט משתומם: מה אתה עדיין עושה פה? בהמשך, בין פריקת המזוודות לסמול טוק עם השכנים החדשים, החלו להיאסף ראיות לקיומה של שכונה שקבורה לי ממש מתחת לבית.
הבניין הבודד בדרך לומסני 42, שהפך לשלט פרסום, הוא בית הדירות האחרון שנשאר משכונת ווסט אנד "הישנה". עד לפני 60 שנה גרה כאן קהילת פועלים מגוונת, שבשיאה התבשמה מריחות בישול ממטבחיהן של כעשרים קבוצות מהגרים – בעיקר יהודים, אירים, פולנים ואיטלקים – וכהרף עין, במסגרת תהליכי "התחדשות עירונית", נמחתה מעל פני האדמה. אלפי תושביה התפזרו לכל עבר ברוחות העזות של מפרץ בוסטון בשם ההבטחות לעידן חדש וטוב יותר לעיר.
מעבר לכביש, במוזיאון שמנציח היום את ווסט אנד של מטה, מנסים להעמיד דברים על דיוקם ההיסטורי. הם מוכרים כוסות עם הדפסים כמו "השכונה הכי טובה בצד הזה של גן עדן", ובו בזמן מדברים על מה שהתרחש פה ב-1958 במונחים של פשע מאורגן. "זו היתה שואה, אין דרך אחרת לתאר זאת", אומר לי סטיב, 78, מתנדב במוזיאון. עדיין חרוטים בזיכרונו הלילות שבילה עם חבריו בבית הכלא בפינת הרחובות צ'ארלס וקיימברידג', לאחר שהתנגדו בכוח לפינוי המעוזים האחרונים בשכונה מיושביהם. במור"קים של ניצולי השכונה שמור מקום של כבוד לצעירים שהשליכו בקבוקי מולוטוב על המפנים ואזקו עצמם לדחפורים. המוכר שבהם הוא ג'ים קמפנו, שהפך מילד רע לדבק של ניצולי הקהילה האבודה. הניוזלטר שייסד משמש מאז שנות ה-80 במה להעלאת זיכרונות והוצאת קיטור. המוזיאון השכונתי, שהוקם בתחילת שנות ה-2000 כפשרה במאבק משפטי מסובך בניצוחו, פיצה רק במעט על אובדן תחושת המקום.
כיום מי שירצה להעביר לילה בבית הכלא שאליו נלקחו מתנגדי הפינוי ייאלץ להיפרד מ-300 דולר. המבנה המתומן שבו ישב הכלא הוסב למלון בוטיק בעל השם האירוני "ליברטי" (חירות), על קרקע חכורה מבית החולים הכללי של מסצ'וסטס (MGH) הסמוך. MGH הפך בפועל לבית חולים שיש לו שכונה, והוא ממשיך לנגוס בשאריות המתמעטות של ווסט אנד ההיסטורית. התוכנית הנוכחית היא להרוס שלושה מבנים מתוך 12 הנותרים, ששיכנו בין היתר בית ספר יסודי וארגון סיוע למהגרים יהודים, ולהקים תחתיהם פרויקט חדש הכולל קמפוס ובניין קליני.
נטולי בקבוקי תבערה, הווסט-אנדרים המזדקנים ממשיכים במלחמה על הנרטיב והצדק העירוני. "MGH רוצים למחוק את ההיסטוריה של השכונה ואת הסיפור שלה, וזה מנוגד למשימה שלנו", אומר דוויין לוסיה, תושב השכונה שמכהן כנשיא המוזיאון.
ווסט אנד לפני הפינוי וההריסה, 1955. Courtesy of “The Last Tenement” exhibit at the West End Museum
השכונה לאחר ההריסה, 1960. Courtesy of “The Last Tenement” exhibit at the West End Museum
חורבן אורבני בכסות של התחדשות עירונית
מהדירה שלי בקומה ה-12 נשקף נוף של מגרש חניה רחב ידיים, מוקף רצועות דשא וגינות מטופחות, ולבסוף מגדלי יוקרה, מעוטרים פסים בכחול ובירוק שמנסים לטשטש את הדומיננטיות החומה-אפורה של המבנים. מהרווחים שביניהם אפשר להציץ אל נהר הצ'ארלס. הבניין בן ה-17 קומות נבנה ב-1964. כמה שנים לפני כן לא היו קיימים גם מגרש החניה, הגינות, רבי הקומות עם הלובי המפואר והקונסיירז', וגם לא מגרשי טניס מגודרים ומגדלי משרדים עם סניפים של ענקיות מזון מהיר. כן היו שם רחובות צרים ועמוסים במהגרים שעבדו בעבודות כפיים בנמל או במינים של תעשייה זעירה כדי להרוויח את לחמם באמריקה.
מפה ישנה מסמנת באדום את הסמטאות המאובקות המיועדות להריסה, ובשחור את רחובות העתיד – והנה גם הבית שלי, שחור על גבי אדום.
Courtesy of “The Last Tenement” exhibit at the West End Museum
ווסט אנד היתה שפן ניסיונות בפרויקט מתיחת פנים למרכז העיר שבוצע בשם הקידמה, ובשמה היא הפכה לחורבן אורבני. כדי לפנות מקום לכביש מהיר חדש, לקריית ממשלה מודרנית ולבנייני משרדים ומסחר, נמחק שליש ממרכז העיר. פחות משנתיים הספיקו כדי לגלח 48 אקר (195 דונם) עם 35 רחובות שהתאפיינו במגוון טיפולוגיות בינוי – בנייני מגורים פשוטים בגובה שלוש עד חמש קומות, בתים טוריים ו-Townhouses. יותר מ-7,000 איש איבדו את בתיהם, אך רק 15% מהם קיבלו סיוע מהרשויות במציאת דיור חלופי.
המגרשים הקטנים שהופקעו מבעלי הדירות אוחדו לחלקות גדולות, ורובן ככולן חולקו ליזם פרטי אחד שבמקרה כיהן כיועצו של ראש העיר דאז. ההרס התבצע אמנם בזריזות אבל הבנייה התעכבה, וכדי לפצות על אובדן ההכנסות ממסים, שלד השכונה נסלל באספלט, והוחכר על ידי העירייה כדי לשמש כמגרש חניה ענקי. המגדלים שהחליפו את בתי הרכבת, רובם בני 11 עד 44 קומות, יועדו במקור לבעלי הכנסה נמוכה ובינונית, אבל הפכו בינתיים לדיור במחירי שוק או יוקרה, עם דמי ניהול ותחזוקה בלתי אפשריים. ביחד עם הממד הפיזי נמחתה גם רשת ביטחון מוסדית ענפה, שסיפקה למהגרים הטריים סל שירותים ותחושת קהילה ולימדה אותם איך "להיות אמריקאים". שני בתי הכנסת נהרסו, ורק כעבור שנים נבנה אחד אחר. רק כנסייה קתולית אחת שרדה. משורת בתי ספר ציבוריים שפעלו כאן פעם לא נשאר זכר.
מופת אורבניסטי VS חזיונות מודרניסטיים
סיפורה של ווסט אנד הוא דוגמה מוקדמת וטראגית לשכונות אמריקאיות נורמטיביות שקוטלגו על ידי הרשויות כשכונות מצוקה או "סלאמז", ננטשו בהמוניהן מאימת הפינוי ונאלצו לפגוש מקרוב את כדור ההריסה. תוכנית פינוי הסלאמז הפדרלית התחילה בחוק הדיור מ-1949, בשאיפה "לאתחל" את הערים שסבלו מהגירה שלילית, פשע, תנאי דיור ירודים ועוני – ונמשכה תחת השם "התחדשות עירונית" (Urban Renewal), שהפך במקרים רבים כמו ווסט אנד מושג נרדף לאי-צדק, אפליה ונזקים חשוכי מרפא.
התוכנית הזו היא מהביטויים המרכזיים של מדיניות התכנון בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, לצד עידוד בנייה מואצת של פרברים והגירה אליהם, סלילת כבישים מהירים שיחברו אותם אל מקומות העבודה בערים (בחסות חוק הכבישים המהירים של 1956, שהעניק סבסוד פדרלי של 90%), ויצירת שפע של מרכזי קניות עם מדבריות חניה צמודים כתחליף למסחר השכונתי, במאמץ לקרוץ למעמד הביניים שנטש בהמוניו את הערים. התחרות הגוברת בין הערים המתפוררות לפרברים המשגשגים הכריעה את הכף גם בווסט אנד.
מסמך בסגנון "לפני-אחרי" שפרסמה ועדת התכנון של בוסטון ב-1950 כדי לקדם את תהליך ההתחדשות, מדגים הלכה למעשה את ההתנגשות בין התפיסה התכנונית ששלטה אז במסדרונות השלטון המקומי, המדינתי והפדרלי, לבין המפנה בשיח התכנוני של תחילת שנות ה-60, שבא לידי ביטוי בין היתר בכתביה של ג'יין ג'ייקובס: משמאל, מפת ווסט אנד הישנה – שהיתה נחשבת היום למופת ניאו-אורבניסטי, בנויה ברשת רחובות קומפקטית עם חנויות משפחתיות קטנות במפלס הרחוב ואפס מקומות חניה, מה שאיפשר חיי מדרכה שוקקים ו"עיניים על הרחוב" כהגדרתה של ג'ייקובס – ומעליה הכיתוב "שכונה שעבר זמנה". ומימין, תכנון לשכונה חדשה שנראה כמו תאונה אורבנית מז'אנר מגדלים בפארק, הישר משולחן העבודה של לה-קורבוזייה – רבי קומות פזורים רנדומלית במרחב סטרילי של כרי דשא ומגרשי חניה. המתכננים התהדרו בעיצוב חדשני של "מערכות סירקולציה להולכי רגל" שיאפשרו להם "לחצות מינימום של רחובות", ובאווירה שמעודדת בריאות נפשית וגופנית. בעוד שהשכונה הישנה באותם ימים אכלסה 3,500 משפחות בתכסית בינוי של 53% מהשטח, החדשה התעתדה להכיל רק 2,000 בתכסית של 17%.
Courtesy of “The Last Tenement” exhibit at the West End Museum
דוגמה קלאסית לניסיון התחדשות עירונית שהשתבש
השכונה הישנה היתה אולי נשכחת אלמלא הגיעה לאור הזרקורים בזכות הספר The Urban Villagers ("אנשי הכפר העירוניים") של הסוציולוג הרברט גאנס, שערך בה מחקר אנתרופולוגי כצופה משתתף בקהילה האיטלקית. למרות תרומתו לרומנטיזציה של ווסט אנד והפיכתה לסמל, גאנס עצמו העיד כעבור 30 שנה כי זו היתה שכונה רגילה לגמרי, שבה אנשים עניים יכלו לחיות לצד משפחתם וחברי הילדות במקום עם תחבורה ציבורית נגישה וזולה ושכר דירה נמוך. גאנס מודה שבווסט אנד לא היו איכויות אדריכליות או אטרקציות תיירותיות כמו בביקון היל השכנה, וגם לא הקסם האיטלקי של נורת' אנד שמעבר לכביש המהיר. חיי הלילה לא היו סוערים, וחיי היומיום נטולי זוהר. בשכונה התגאו בהיכל תהילה צנוע המורכב מלנארד נימוי, מיסטר ספוק מ"מסע בין כוכבים", ומכמה כוכבניות הוליוודיות שהופיעו בסרטים סוג ב'.
אבל שכונת מצוקה היא לא היתה, עד אשר הוכרזה ככזו על ידי הרשויות והחלה להינטש. אם ב-1950 התגוררו בה 12 אלף איש, ערב הפינוי נשארו רק 7,500 מהם. כיום יש פה כ-6,000 תושבים. בניגוד לרוב פרויקטי ההתחדשות בארה"ב, שיצאו לפועל בשכונות עם רוב היספני ואפרו-אמריקאי (מה שהקנה לתוכנית בחוגים מסוימים את השם "התוכנית לפינוי שחורים"), 99% מתושבי ווסט אנד היו לבנים. ועדיין, העובדה שהאוכלוסייה היתה ברובה ענייה, ללא קשרים, ארגון, השכלה גבוהה או ידע משפטי, הקלה על בנקאים, יזמים ופוליטיקאים לצבור לגיטימציה כדי להשתלט על הקרקע, להרוס בתים ולעקור תושבים. שיתוף הציבור היה סמלי ובשלב מאוחר מדי של התהליך, כשכבר היה מאוחר מדי לשנות מסלול.
גם אם תהליכי ההתחדשות נבעו במקור מתוך כוונות טובות שנשמעו טוב על הנייר, ווסט אנד הפכה לדוגמה קלאסית לניסיון התחדשות עירונית שהשתבש. התהליך בוצע באופן מואץ, דורסני וחד-כיווני, "זבנג וגמרנו", ללא הדרגתיות או שיתוף פעולה עם בעלי הדירות ובלי דאגה לזכויות הדיירים, שעם סילוקם עקרו לפרברים רחוקים וחלק מזערי מהם זכה לחזור לשכונה. חלוקת נתחי השכונה ליזמים יצרה עיכוב במימוש הקרקע, איפשרה יישום אסטרטגיות למיקסום הרווחים ותרמה לעליית מחירי הדיור. שכר הדירה בווסט אנד גבוה כיום כמעט פי 2 מבשאר העיר. ההכנסה החציונית מתקרבת ל-100 אלף דולר, גבוה ב-60% מהחציון העירוני, אבל כמעט 80% מהתושבים לא גרים בדירה בבעלותם. עוד שכונה עם אופי וקהילתיות נמחקה לטובת תכנון גנרי מוטה רכב ורשת של שבילים חד-סטריים ומעקפים שמקשים על חייהם של הולכי הרגל.
כמה שנים לפני מותה התייחסה ג'ייקובס להשפעות ההרסניות של ההתחדשות בווסט אנד. "אני מקווה שלמדנו לקח מהדברים הנוראיים האלה. זה נורא שהיה צריך להקריב מקום כמו ווסט אנד כדי שאנשים ילמדו דברים שהיו צריכים לדעת לפני כן", אמרה ג'ייקובס. לטענת גאנס, רוב פרויקטי ההתחדשות העירונית בבוסטון שיצאו לדרך לאחר מכן בוצעו בחמלה רבה יותר. זו היתה נקודת מפנה מתפיסת הבולדוזר והטבולה ראסה, לדגש על קהילה במקום פיתוח ושיקום במקום התחדשות. ב-2015 הגיעה התנצלות על עוולות ווסט אנד מטעם ראש הרשות להתחדשות עירונית בבוסטון (BRA), שהתפרשה כהכאה על חטא: "למרות שההרס התרחש לפני עשורים, הצלקות נשארו. אנחנו לא שכחנו, ורק למדנו מזה".
פוסט זה פורסם לראשונה בשפת רחוב ב- 23.08.2020
נוסע בזמן | Time Traveler 