תואר הפועל

*פורסם לראשונה ב-23.3.2012 ב-Cafe TheMarker ז"ל

תואר במדעי החברה הוא מגוון. כלומר, עוסקים במגוון פוסטים וכל אחד יכול להתחבר לפוסט שלטעמו: יש פוסט-קולוניאליזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פוסט-פמיניזם, פוסט-מודרניות. כל פוסט שכזה קוטל את מה שבא לפניו: פוסט-קולוניאליזם את תרבות הקולוניות שהגיחה מהמעצמות הגדולות (ולא רק), פוסט-מודרניות את מפעל המודרנה וטוענת בשורה התחתונה ש"אין": אין משמעות ואין אמת. אנחנו כל כך ביקורתיים שם, עד כי אנחנו מבקרים את האמיתות של קיומנו. אם כך, יש פוסטיזם למכביר, אבל מחסור בפתרונות מעשיים.

הפתרון היחיד שכן קיים בא מהמרקסיזם. פועלי העולם התאחדו, בנו אוהל על אוהל וקומו נגד קונגלומרטים ו.. טאדאם.. מהפכה! בניגוד למגוון הפוסטים, המרקסיזם וה"ניאו-" שלו שולטים בהגמוניה כה מוחלטת באקדמיה עד כדי כך ששקלו להחליף את הע"ש של פקולטת מדעי החברה מ"נפתלי", ל"מרקס".

בשנים האחרונות מרים ראשו גם השיח הפוסט-ציוני, הרואה ואינו נראה. קיומו הוא דבר אחד, אבל לימודו באוניברסיטה כאמת מוחלטת זה כבר עניין שונה בתכלית. בשנה ג' כבר הבשילו הסטודנטים את החפירות הפוסט-קולוניאליות והפוסט-בכלל שניסו להזינם בזונדה משך 3 שנים, רגע לפני ש"יוצאים לאזרחות" ופותחים אוהל על השדרה.

עכשיו, בקורס "חברה בישראל"- גולת הכותרת של התואר בסוציולוגיה – יוצא פרופ' יהודה שנהב מגדרו להציג היסטוריה ישראלית שהיא של כיבוש, מא' ועד ת'. "בואו נדבר מתודולוגיה של כיבוש, אפיסטמולוגיה של כיבוש, היסטוריציזם של כיבוש", מסכם אני את דבריו באלגנטיות של קיפוד, ממושבי במרומי השורה האחרונה. כל ה-איזמים שלו קשורים תמיד לטרמינולוגיה של קולוניאליזם, ומבחינתו כולם אשמים- מנורדאו ו"יהדות השרירים", ועד הרצל, שהיה "האחראי על ההסעות" בציונות לפי שנהב.

מבחינתו, בחינה שהוא בכלל העתיק ממישל פוקו האגדי, מלחמה אינה המשך של פוליטיקה, אלא להיפך: פוליטיקה היא המשכה הטבעי של המלחמה. היא נועדה להסתיר אותה. רוצה לומר, מגילת העצמאות באה להקיץ את הקץ על מלחמת העצמאות (או "מלחמת 1948" כפי שמקפיד שנהב, הרי הכל לינוויגסטיקה). מגילות החוק שמבשרות את זכויות העם על אדמתו נפרשו במטרה להסתיר את מבושיה של המלחמה ההיא, שלא נגמרה לפי שנהב אלא בצורה מלאכותית שהפעילו כובשים על נכבשיהם.

רבות עוסק שנהב ב"קהילות מדומיינות", אותה מסה פורצת דרך של אנדרסון. משם, כמייצג של הפוסט-ציונות, הוא מסיק כי העם היהודי הוא מדומיין, ומכאן- כי את שובו הסופי לאדמתו ב-48' ניתן להכתיר כהמצאת המאה. לא ברור לי מי יותר מדומיין, העם היהודי, שצאצאיו פיזרו אבני דרך בתולדות המדע, התרבות, הפילוסופיה העולמיות, או העם הפלשתיני, שלא ברור לי איזו תרבות קושרת אותם יחד, מלבד תרבות של איסלם, או לחילופין של יידוי אבנים.

ואם הוא קורא לציונות מפעל של כיבוש אכזרי, האם גם סבתא שלי היא כובשת? טרם היא וחבריה לעליות הראשונות עלו לארץ, הייתה זו שוממה וחרבה, ואלמלא היו קורסים תחת הלחות ושוקעים בביצות היו נותרים בה אותם שממה, חול וכולרע.

"הכל פוליטי"- מנטרה חוזרת ששנהב דוחף לכל מקום, כמו היה סיון, כתבת הרשת של דה וויס. הדבר מובן לאור היותו תלמיד שקדן של פוקו: יחסי כוח קובעים את מקומנו בעולם הזה, לכל מילה יש משמעות כוחנית, כולנו סובלים מכוח אבל גם נשאים שלו, ומדביקים גם אנשים אחרים כך שכל אחד יכול להיות גם כובש וגם נכבש מדוכא. גם אם יש אמת בטענות, הוא שכח להתייחס לדבריו במידה של רפלקסיביות, כפי שדורשת האקדמיה- את השיח שהוא הנשא שלו הוא מעביר מעמדה של כוח. הוא ועמיתיו הם המרצים, ש"שולטים" באין מפריע, ואת מי שמתווכח יוכיחו מול כל המליאה. אבל כאמור אין מה להתווכח, זה השיח, זו ההיסטוריה שנכתבה במסדרונות הפקולטה ואין לסטות מהם.

אגב, שנהב בכלל נולד כ"שהרבני" עיראקי, ושינה ברבות הימים ל"שנהב" שאינו מסגיר את המקור. מה שמעלה אצלי תהיה- בתור אחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, בתור מזרחי גאה, מה יש לו להסתיר?

אבל למה להתעסק בזוטות, ובשנהב האדם, כשמבט לאחור מראה שהאקדמיה דווקא יודעת להפריד יפה בין האדם הפרטי ובין זה שמרצה ומפזר מאמרים לרוח. בדיקה קלה מעלה שבין השמות שזכו למקום של כבוד בסילבוסים שלנו, ניתן למנות בין היתר את עזמי בשארה, אלתוסר ומלינובסקי. במבט ראשון, זהו קיבוץ גלויות אקדמאי מרשים: ערבי, צרפתי ופולני. מבט שני מגלה כי הראשון החליט ללכת לרעות בשדות זרים ועוינים; השני, כנראה ברגע של הארה ועילוי, חנק למוות את אשתו; והשלישי אמנם סיפק מידע אנתרופולוגי חלוצי על הילידים במלנזיה וגיניאה, אך לפי מקורות לא מבוססים אך אמינים גם סיפק למקומיות שלל חוויות מיניות מתרבות המערב.

בקרוב אני מסיים את התואר, וקרוב לוודאי שהשכלתי לפחות בדבר או שניים. מקווה שלא הובנתי שלא כהלכה, אני לא ימני ובטח שלא קפיטליסט. אבל לאט ובטוח מתפתחים אצלי סימפטומים של בוז כלפי המוסד האקדמי, כלפי סוכניו, וכלפי האידאולוגיה שהוא בוחר להפיץ להמונים שמשלמים לו את מיטב כספם עבור חותמת הגומי היקרה הקרויה תואר.